אין לי ארץ אחרת – פרק 7

בן יום ולילה נהרס כליל היישוב היהודי בחברון. נותקה שרשרת בת שלושת אלפים שנה

לו היה חוזר העיתונאי חד הלשון מרק טווין על מסעו משנת 1867 בשנת 1914 היה נדהם לגלות את סופת הקדמה החקלאית, ההתיישבותית והתרבותית, שהנביטה פירות הילולים מתוך שממת 1867.
60 אלף יהודים שעשו עלייה, נתח דמוגרפי קטן מול 600 אלף ערביי ארץ ישראל, היו האחראים הישירים לתמורה. 

ב-2 בנובמבר 1917 חתם שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'ימס בלפור על מסמך, שאושר על ידי חברי הקבינט, ולפיו בריטניה תתמוך בהקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל, תוך הכרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה.
בשנת 1918, כשהצהרת בלפור ברקע, בירך חוסיין אבו עלי, מלך חיג'אז (אבי שושלת המלכות של סעודיה וירדן ולפרקי זמן קצרים גם של סוריה ועיראק), על שובם של היהודים לארץ ישראל, דיבר בשבחי התרומה שלהם לסביבה ואמר שזאת אומנם הארץ המיועדת לבניה המקוריים.

בינואר 1919, עם כינונה של ועידת השלום בפריז שכונסה לשם חתימת הסכמי שלום בין המדינות המנצחות והמובסות, הגיעו ראש המחנה הערבי פייסל (בנו של האמיר חוסיין) וחיים ויצמן מהצד היהודי להסכם הבנות ולפיו היהודים אמורים לקבל את חבל הארץ שכולל את הגדה המערבית של הירדן וחלק מהגדה המזרחית. שלושה חודשים מאוחר יותר חזר פייסל על תמיכתו ברעיון הציוני ואמר: "אנו הערבים, בעיקר המחונכים שביננו, מביטים באהדה עמוקה על התנועה הציונית. המשלחת שלנו כאן בפריז מכירה במלואן את ההצעות שהתנועה הציונית הגישה לוועדת השלום…אנו מאחלים ליהודים קבלת פנים לבבית בשובם הביתה".

נרעשים מהשינוי הדמוגרפי שעלול לבא על הארץ שהפכה להיות ביתם במאות השנים האחרונות ובעיקר חסרי עכבות בסיסיות בכל הקשור לנטילת חיי הזולת החליטו ערביי ישראל שהגיע הזמן לחזור ולהניף את השבריה.
ב-1 במרץ 1920 הותקפה הנקודה המבודדת תל חי שבאצבע הגליל ותשעת מגיניה, ובהם גיבור ברית המועצות יוסף טרומפלדור, נפלו בקרב.
ב-4 באפריל 1920 יצא המון ערבי מוסת מקבר נבי מוסא שמשקיף על בקעת הירדן וים המלח, עשה את 20 הקילומטרים לירושלים בקריאות "אטבח אל יהוד", בזז בתי כנסת, העלה באש בתים ברובע היהודי, אנס עשרות נשים יהודיות, פצע מאות, הרג שבעה.
ב- 19באפריל 1920 התכנסה בסן רמו שבאיטליה וועידה בינלאומית שדנה בחלוקת נכסי האימפריה העותומאנית בין המדינות השותפות בניצחון.
ב-24 באפריל 1920 קבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל שכלל גם את עבר הירדן המזרחי. במסגרת סיכומי הועדה התקבלה החלטה ולפיה: "הצדדים להסכם מסכימים…להוציא לפועל את הצהרת בלפור לצורך הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בפלשתינה".

אז אמרו.
בהמשכה של שנת 1920 המשיכו הערבים להניף את השבריה וטבחו אחד עשר יהודים נוספים בבני יהודה, גבעת עדה, מצפה, מנחמיה, כפר תבור, בית ג'ן וכרכור במה שיקבל מאוחר יותר את הכינוי "פרעות תר"פ".
ביוני 1920, במהלך פרעות תר"פ וכתגובה ישירה להן, הוקם על יסודות ארגון 'השומר' הצנוע ארגון 'ההגנה' ששם לעצמו למטרה להגן על כל יישוב יהודי בארץ ישראל.
במאי 1921 פרצו שוב פרעות ערבים ביהודים. שוד, ביזה, מעשי אונס, אלימות ורצח שהחלו בעיר המעורבת יפו והתפשטו במשך חמישה ימים לפ"ת, חדרה, רחובות ואבו כביר.
47 יהודים, בהם הסופר הידוע חיים ברנר, מצאו את מותם, על לא עוול בכפם, בידי כנופיות מרצחים. 140 אחרים נפצעו.
הפעם נחלץ ארגון 'ההגנה' לעזרת היישובים והאתרים המותקפים והוכיח שיש תג מחיר להתקפות רצחניות על יהודים בארץ ישראל  – 48 הרוגים נספרו בין הפורעים הערבים.

בשנת 1922 אישר חבר הלאומים (הגוף שקדם לאומות המאוחדות) את החלטת ועידת סן רמו וקבע: "המנדט יהיה אחראי להבטיח את הקמת הבית הלאומי היהודי".
בשנת 1923 כתב המנהיג הציוני הנצי והמיליטנטי ביותר זאב ז'בוטינסקי את המאמר הידוע "קיר הברזל" ובו אמר בין השאר: "בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים…ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או דיכוי של הערבים".

שמים זין עליך ז'בוטינסקי. ועל כל היהודים.
ב-23 באוגוסט 1929 הכריז המופתי חאג' אמין אל חוסייני בדרשתו במסגד אל אקצה בירושלים: "כל ההורג את היהודי מובטח לו מקום בעולם הבא".
בו ביום פרצו מאורעות תרפ"ט במהלכן נחרבו וננטשו קהילות יהודיות שלמות. הטבח האכזרי מכולם בוצע בחברון ובמהלכו נאנסו רבות מבנות היישוב ו-133 יהודים מאמינים, שוחרי טוב, נשחטו בסכינים, גרזנים וקלשונים או נשרפו חיים. ילדים לנגד עיני הוריהם. הורים לנגד עיני ילדיהם. 339 אחרים שנותרו בחיים יצאו מפרעות חברון כשהם כרותי ידיים, רגליים או עקורי עיניים.
בן יום ולילה נהרס כליל היישוב היהודי בחברון. נותקה שרשרת בת שלושת אלפים שנה.
הנציב העליון הבריטי, ג'ון צ'נסלור, חזר מביקור מולדת באנגליה גילה את מה שנעשה בארץ בהיעדרו ופרסם כרוז: "מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזוועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי המגן מבלי הבדל מין או גיל ואשר נלוו, כמו בחברון, במעשי פראות בל יתוארו, בשרפת בתים וחוות בעיר ובכפר ובמעשי שוד והרס".

כמה שנים של יד בריטית קשה הביאו לרגיעה יחסית. ואז הגיעה שנת 1936.
בין השנים  1936-9 פרץ "המרד הערבי הגדול" ("המאורעות") ועילתו המרכזית – מדיניות היד הקלה של הבריטים לעליית יהודים לארץ ישראל. המרד הערבי היה מכוון בעיקרו נגד הבריטים אבל "על הדרך", בצעו הערבים, היכן שרק יכלו, מתקפות רצחניות על יהודים באשר מצאו אותם – בדרכים, בשדות המזרע, בכרמים, במטעים וביישובים. עוד 400 קורבנות מצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, נוספו לרשימת "מגש הכסף" עליו נתנה לנו הארץ המובטחת.

כמעט 50 שנה אחרי שהחלה ההגירה ההמונית לארץ ישראל, בחיפוש מקלט מגלי האנטישמיות וגם משום שכאן בדיוק היה ערש מולדתו ההיסטורית של העם שלהם, העם היהודי; וגם משום שאזור זה היה מאוכלס בדלילות גדולה; וגם משום שלמיטב הכרתם לא פגעו בשום מדינה פלסטינית (שלא היתה קיימת) או ישות פלסטינית (שלא היתה קיימת גם היא) –  לא עמדו להם כל אלה מול ים הרצחנות הערבית וגלי השנאה שליבו אותה.
למגינת לבם, לאכזבתם העמוקה, וגם לחרדתם הבינה קבוצת אידיאליסטים  שהאמינה באמת ובתמים באחוות עמים ובהושטת יד כנה לשלום שכמיהתם לחיים נורמאלים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" נכזבה.

זה הרגע שהם גם הבינו שצריך להתעשת. להחליף דיסקט. אם לא יהיו חזקים, נחושים ומרתיעים דיים יעלו עליהם בני העוולה לכלותם כל אימת שתקרה ההזדמנות בידם.
בסתר, הרחק מעיני הכובש הבריטי, הם התאמנו, גייסו מתנדבים חדשים. רכשו נשק, הסליקו אותו.

ועדיין, קיוו בכל ליבם ובכל מאודם שלא יזדקקו לו במפץ אלים גדול עוד יותר.

לפרק הבא (8) » לחצו כאן

אושויץ

 

השאר את תגובתך