אין לי ארץ אחרת – פרק 8

תוך חודשים ספורים החלו קהילות יהודיות שלמות, בנות מאות שנים, להימחות מעל פני האדמה

ב17 במאי 1939 הושלם סופית תהליך הנסיגה ההדרגתית של ממשלת בריטניה מהמדיניות הפרו־ציונית שאפיינה אותה עם תחילת המנדט על ארץ ישראל, תהליך שזרעיו נטמנו במסקנות "ועדת פיל" ( יולי 37) נבטו במהלך "ועדת וודהד" (נובמבר 38 ) וצמחו במהלך "ועדת השולחן העגול" (פברואר 39) לכדי קובץ תקנות שהתפרסם במאי 39, "הספר הלבן השלישי", שביטלו הלכה למעשה, ובאופן סופי, את גרעין ההסכמות המוקדמות על עתידה של ארץ ישראל כפי שבאו לידי ביטוי ב"הצהרת בלפור" ו"בועידת סן רמו".

שלש שנים קודם, במהלך ישיבות ועדת פיל אמר נשיא הקונגרס הציוני פרופסור חיים ויצמן: "הבעיה היהודית כפי שהיא עומדת היום לפנינו היא בעיה של עם חסר בית, קרוב לשישה מליון יהודים שבעיניהם העולם מתחלק למקומות שבהם אינם יכולים לחיות ומקומות שלתוכם אינם יכולים להיכנס. פחות מידי ידוע לעולם מה צפוי לששה מיליונים אלה… מעולם לא ויתרנו על ארץ ישראל. אין אף מאה, מאז חורבנה של ארץ ישראל כגוף פוליטי־יהודי, שיהודים לא ניסו לחזור אליה, גם לאחר שנהרסו היסודות החומריים של מלכות ישראל הוסיפו יהודים לשאת את ארץ ישראל בליבותיהם ובמוחותיהם בכל אשר הלכו".
במהלך ועדת השולחן העגול, רגע לפני פרסום הספר הלבן השלישי, הוסיף ויצמן: "פיוס שונאים על חשבון הזנחתם של ידידים לא יצעיד קדימה את ענייניה של בריטניה".
אז אמר.

מתעלם מחשרות העננים השחורות שנתלו מעל עתידה של יהדות אירופה הגביל שר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, את מספר רישיונות העלייה לגולי יהודה וישראל, צמצם בצורה משמעותית את היתרי רכישת הקרקעות ליהודים והכריז, בהמשך לרוח הוועדות הקודמות, שבשטחי ארץ ישראל תוקם מדינה דו־לאומית יהודית וערבית.

הציבור היהודי הוכה בתדהמה. תחושת הנבגדות היתה מוחלטת.
"ספר המעל" וגם "הספר השחור" הם כינו את הספר הלבן השלישי. השיח הציבורי, מקיר לקיר, אופיין בתחושת מיאוס מהממשלה הבריטית שהתעלמה מהצהרת בלפור ולפיה כל הארץ ממערב לירדן תחזור להיות, כבימי קדם, מולדתם וארצם של היהודים; מהסרבנות הערבית לכל התוכניות שהוצעו לפתרון סוגיית פלשתינה המנדטורית, תוך שלילת כל אפשרות של חלוקת הארץ בין יהודים וערבים; ועיקר העיקרים מהפאניקה שאחזה בבריטים מאיום החרב הערבית שנשלפה כבר מספר פעמים בעבר מנדנה ובחירתה עקב כך, בצעד נוח להפליא, לכופף את היד דווקא לציבור יהודי בעל זכויות היסטוריות על ארץ אבותיו, נאמן ושוחר שלום.

באוגוסט 1939 הוגפו שערי ארץ ישראל. אחרוני היהודים שנחתו בחופי ארץ הבחירה לא תיארו לעצמם שהם ניצוליה האחרונים של יהדות מפוארת שתוך מספר ימים תמצא עצמה חשופה וחסרת הגנה, מול מלתעות חיית טרף נאצית, שתעוט עליה במסע קטל שלא נראה כמותו מעולם.
ב-1 ספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.
במקביל למהלכים הצבאיים שנועדו לבסס אימפריה גרמנית־ארית ברחבי אירופה נפתח, ללא דיחוי, מסע רדיפת היהודים, במתאם ישיר לתורת הגזע שטבע אדולף היטלר.
במהלך השנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה "הסתפקו" הגרמנים בגזל הרכוש היהודי, דחיסת "ארוכי החוטם" לגטאות ושליחתם לעבודות כפייה. פה ושם הם תבלו את שנאת היהודים בהוצאתם להורג בירי. בסקילה. בשריפה. בתלייה.
רק בקטנה…

ב-15 במאי 1941 הוקם בארץ ישראל ארגון הפלמ"ח. פלוגות המחץ של היישוב היהודי.
הבריטים, בחששם מהתקדמות כוחות צבא גרמניה דרך מצרים לארץ ישראל, אמצו שוב לחיקם את היהודי, הידיד המקומי, והעניקו "ברכת דרך" למוסדות לגייס מתנדבים, לאמנם, לחמשם, ולהכינם ככוח עזר צבאי־יהודי שיעמוד לצדם במידה ו"פלסטינה א"י" תמצא עצמה מותקפת על ידי גייסות צבא גרמניה.

ביוני  1941 החל היטלר את מסע ההתפשטות במזרח אירופה ומיד הורה על הקמת יחידות השמדה מיוחדות, "איינזצגרופן", שהתמחו בהרג שיטתי של "יהודים־מסריחים" ליד בורות ירי, במקרים רבים בסיוע פעיל של גורמים לאומנים מקומיים.
תוך חודשים ספורים החלו קהילות יהודיות שלמות, בנות מאות שנים, להימחות מעל פני האדמה.
ב-20 בינואר 1942 בשעה 9 בבוקר התיישבו באי "ועידת ואנזה" מסביב לשולחן אוכל גדול, לסעוד בצוותא ארוחת בוקר מפוארת שנרקחה עבורם בוילה המהודרת שברובע ואנזה בברלין. בשעה 12 החלו הדיונים לשמם התכנסה קבוצת הג'נטלמנים הגרמנים, נציגי הממשל הנאצי בשטחים הכבושים. בסיומו של יום מתיש, וסיעור מוחות פורה, חגגה סוגיית "זירוז הפתרון הסופי של בעיית היהודים" קפיצת מדרגה אידיאולוגית וטכנולוגית.
ההחלטה העקרונית שהתקבלה בוועדה קבעה שדי. מספיק. הסוף למדיניות היד הרופסת. החלשה. מרגע זה ואילך אין תקומה יותר ליהודים. כל יהודי, באשר הוא, בכל השטחים הכבושים של גרמניה הנאצית דינו אחד – מוות. עוד קבעה הועדה שמכיוון ששיטת ההוצאה להורג הנוכחית (ברובה הוצאה להורג בירי) היא איטית להחריד, בזבזנית (המון תחמושת יורדת ממצבת מחסני הצבא בגין רציחת "יהודים־מסריחים") ופה ושם (שומו שמים) מותירה צלקות נפשיות אצל חיילים ארים רכרוכיים – בגין שלל סיבות כבדות משקל אלה הוחלט ללכת על מסלול הגז. 

זה התחיל עם מאות יהודים שנדחסו בתאי מטען של משאיות ובעוד צוות הקבינה הגרמני מפזם  אופרות של וגנר הוזרמו גזי הפליטה של המנוע לתא המטען האטום בגורמם ל"יהודים־חזירים" לנפוח את נשמתם בייסורים גדולים.
יותר מאוחר לוטש היהלום שבכתר – חיסול "הנגיף היהודי" במהירות שיא ו(כמעט) בלי להשאיר עקבות. גז הציקלון. במחנות השמדה ייעודיים הומתו מידי יום עשרות אלפי יהודים, גברים נשים זקנים וטף. 20 דקות של סבל נוראי ודי.

בעוד חיית הטרף הנאצית ממשיכה לקבל מידי יום את מנות המזון הזמינות של יהודי אירופה המשיכו הקרבות לביסוס האימפריה הארית.
בדצמבר 1942, בסיום מערכה עקובה מדם, ניגף הקורפוס האפריקאי של "שועל המדבר" הגרמני, ארוין רומל, מול גייסות הארמיה השמינית של פילדמרשל  ברנרד "מונטי" מונטגומרי.
בלונדון, ספון מאחורי מכתבתו, יונק בשלווה את מקטרתו, הבין שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד שהיהודי עשה את שלו והיהודי יכול ללכת ומיד הורה על הפסקת המימון והתמיכה ביחידות הפלמ"ח.

בעוד זה מפריח טבעות עשן ממקטרתו ועשרות אלפי יהודי אירופה נחנקים אל מותם מידי יום ביומו ניפגש המופתי הירושלמי, מוחמד אמין אל חוסייני –  ממנהיגי המרד הגדול בבריטים (1936-9) עבריין נמלט על שום השתתפותו ברצח מושל הגליל הבריטי, והאיש שאמור לעמוד עוד מספר שנים בראש הוועד הערבי העליון  - עם השטן בכבודו בעצמו.
זה התחיל בפגישה ידידותית עם הפיהרר הגרמני, המשיך ב"סיור לימודים" בתאי ההשמדה במחנה אושוויץ עם אדולף איכמן, מבכירי תוכנית "הפתרון הסופי" והסתיים בהצהרת כוונות נלהבת של חוסייני בפני שותפיו לעתיד: "התנאי היסודי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה הוא מתן יד חופשית להשמיד כל יהודי מפלשתינה ומהעולם הערבי. ביקשתי מהיטלר התחייבות מפורשת שירשה לנו לפתור את הבעיה היהודית בדרך המתאימה לשאיפות לאומיות והגזעיות שלנו, ובהתאם לשיטות המדעיות שגרמניה המציאה כדי לטפל ביהודים. התשובה שקבלתי היתה: 'היהודי שלך'".

ויהודי אירופה, ממשיכי השושלת הנצחית מאז אברהם אבינו, הלכו ונכחדו.
אבות, אימהות, בנים, בנות, סבים, סבתות, דודים, דודות, בני דודים ובני דודות. את כולם לקח הצורר הנאצי אל תאי הגזים והמשרפות. הורים עמדו מנגד ולא יכלו להושיע את ילדיהם. ילדים צרחו את נפשם בבכי קורע לב כשכף ידם הקטנה נעקרה מזאת הגדולה של הוריהם.

והשוחט המשיך לשחוט ומה שהיה פעם יהדות אירופה, הפך בשיטתיות רצחנית, בלתי ניתנת לעיכול מוח אנושי, לערמות בגדים, משקפיים, אלומות שיער, עצמות וסבונים.

לפרק הבא (9) » לחצו כאן

טקס הכרזת המדינה

השאר את תגובתך