בקיר המזרחי של נחל נקרות, ממש בנקודה בה מתרחבת "פרסת נקרות" – קטע בנחל שעושה אומגה/פרסה - קיימת מערה גדולה, שנוצרה כתוצאה משחיקת מי שיטפונות שחתרו ממש כאן, בבסיס מצוק הנחל, ללא התנגדות מצדה של שכבה חווארית רכה וסחיפה.
כל אימת שאני מגיע הנה מורמות עיני בחשש למעלה, מנסות לפענח שינויים במצב הצבירה של שכבת הדולומיט, המרפדת את תקרת המערה. עד מתי? אני שואל את עצמי.
אחר כך אני אומר "יהיה מה שיהיה", פורס מחצלת קטנה על הקרקע המאובקת, מתניע את הגזיה וממתין לקפה שיתבשל.
באחת הפעמים הגעתי הנה עם אורי התימני. הגזיה על האש והפעם אנחנו הולכים על תה.
טעות.
קבוצה לא מוכרת של 20 תיירים מאנגליה חודרת בנימוס מופתי למערה, רואה מחצלת, מריחה תה על האש, מתייחסת באדנות מנומסת לאורי, "הבדואי המקומי", ומבהירה לו שהיא מוכנה להמתין לתה. ככל שידרוש הזמן.
אני נשנק מצחוק בפינה. אורי, ברגיל תימני כהה עור וטוב מזג, מאבד חלק מהפיגמטים והרוגע הטבעי. אחר כך הוא מגיע אלי להתייעצות.
רגוע מהיסטרית הצחוק אני מציע לו להיפטר מהמחזה ההזוי ו"בוא ננער אותם לכל הרוחות".
התימני, איש טוב מזג שכמותו, מרגיע אותי, ובמשנה הרגע אנחנו מחליטים "ללכת על זה".
בשלב זה כל הקבוצה כבר יושבת על המחצלת הקטנה, צמודים זה לזה ומתבוננים בגזיה, בדומיה אנגלית מנומסת. גם אנחנו לא ממהרים. אנחנו לא יכולים… לרשותנו עומדות שלוש כוסות זכוכית קטנות וקומקום ננסי, באמצעותם אנחנו אמורים לשרת קבוצה בת 20 איש.
שלושה ראשונים מקבלים בהכרת תודה את התערובת המדברית המיוחדת שרקחנו עבורם (שקיות מנטה ופסיפלורה של ליפטון…). בסבלנות מופתית הם יושבים שם, ממתינים, מתבוננים בהערצה בתנועותיו הגמלוניות של אורי הבדואי, השופת מים טריים לקומקום המפוחם. שלושה-שלושה הם ממשיכים להגיע אלינו.
בחלוף שעה מסתיימת השתייה הקבוצתית. עוד רגע וכולם כאחד מתרוממים ומתחילים בתנועה לעבר פתח המערה, בדרכם למעוק הגיר הלבן. לפתע אנחנו מגלים שיש ביניהם מדריך ישראלי. גם הוא חושב שאורי הוא בדואי מקומי, שפתח מסורת אירוח במערת פרסת נקרות. אנחנו דוחים בנימוס תקיף את הטיפ שנאסף עבורנו ומאחלים להם המשך שהייה נעימה בישראל. אורי כבר לא עוצר באדום – "בואו לבקר במאהל שלי, נשחט כבש, נעשה חפלה".
הם מבטיחים להגיע. גם המדריך.
תגובות אחרונות