זכרתי לך לכתי אחרי במדבר
בשנת 1992 בחנתי עבור מדור הרכב של 'חדשות' זצ"ל את הדגם הראשון של 'סופה' תוצרת ישראל.
הרבה גאווה לוותה את הרכב "הישראלי" הראשון מאז עידן הסוסיתא והכרמל דוכס.
נכון, המנוע, הגיר ו"רכבת העברת הכוח" הגיעו מארה"ב, וחלקים רבים אחרים יוצרו גם הם הרחק מרגבי אדמת הקודש. עדיין, המרכב, הגימור, התצורה הסופית וכמובן ההרכבה, נעשו אצלנו – בעירו של הצלוב הנוצרי. הסופה יוצרה בגרסא ידנית וכמעט מההתחלה גם בגרסא אוטומטית.
לא אשכח את שאגות העונג ש"קרעו" את מדבר יהודה, בעודי ישוב מאחרי הגה הגרסא האוטומטית. מנוע 4.0 ליטר מרגש ותיבת הילוכים אוטומטית נפלאה הגיעו הישר מבטנו של הצ'ירוקי האמריקאי ועשו את המבחן לחגיגה. עם סיומו של אותו יום היו לנו סיבות ל"חגיגות" אחרות: ריתוכים בכנפיים הקדמיות נפרמו לרווחה, צמת פנסי אורות הדרך נותקה ושני שעונים בלוח המחוונים חדלו לתפקד. "מתפרק" קבענו.
בתחילת 1994, בעקבות ריבוי תלונות ומול החזית החדשה שנפתחה עם הגעת הדיפנדר לבית לנדרובר, שונה חרטום הרכב - הפנסים שמוקמו באופן כה אווילי בכנפיים הועברו לחזית - ואתו מערכת המתלים. אמינות, עבירות, נוחות. קבלו שדרוג.
בשנת 1996 שונה חרטום הסופה פעם נוספת וקיבל מראה עדכני א-לה-רנגלר וזו גם השנה, בעקבות מהפך הדיזל בישראל ואחרי שנתיים של ניסויים ברחבי הארץ עם מספר מנועים שונים, שבתא המנוע של הסופה הושתל מנוע דיזל איטלקי תוצרת VM. מנוע מודרני, בנפח 2.5 ליטר עם מגדש טורבו ומצנן ביניים, ועם 28 קג"מ ו-118 כ"ס. מכובד ביותר – וטוב יותר מהדיפנדר של אותם ימים (ה-TD5 הגיע לישראל רק בשנת 1999).
כשנסענו בדגם הסופה דיזל הראשון, מודל 1996, הסתבר מהר מאוד שהצבר האיטלקי, שזה אתה נולד, מגלה צימאון רב לדלק – תצרוכתו, תחת עבודה מאומצת, צללה עד 4.5 ק"מ לליטר – 4.5 ק"מ ליטר במנוע דיזל !!! ביזיון.
מתסכל אפילו יותר התגלו יחסי העברה הסופיים בסרנים (3.54:1). בכל עלייה בשטח בזווית של 5 מעלות ומעלה נדרש הנהג לשלב להילוך כוח, וידית ההילוכים הפכה לאביזר השימושי ביותר בסופה – מאות החלפות הילוכים מיותרות בכביש ובשטח, על מנת לאפשר לתינוק שזה אתה נולד לשרוד, להתקדם מבלי להיחנק. עד 2000 סל"ד הסופה דיזל כמעט ולא הגיבה (שיא המומנט היה מגיע -כך על פי נתוני היצרן ב-2,200 סל"ד – ונראה שרק שם, בנקודת נקודת שיא המומנט, הרכב היה מגיב. בכל יתר משרע הסל"ד גורנישט. חלש ככבשה מפוחדת). וכך, על מנת להחזיק את הסופה בחיים היה צורך, בנוסף להחלפות הילוכים היסטריות, ל"החזיק" את סל"ד המנוע בתחום שמעל 2000 סל"ד – דהיינו, דרישות התפקיד לנהג סופה דיזל היו: פוטנציאל לנהג ראלי או, משמיד מצמד או שניהם יחד.
מסקנה: השתלת מנוע ה-VM לא הביאה את המלוכה למאוכזבי הדיפנדר, שנאלצו גם הפעם להסתפק באתונות. מה עושים?בחלוף הימים החלו להגיע לתע"ר נצרת סרנים חדשים עם יחסי העברה מתאימים – 4.10:1. בעבודה מהירה הוחלפו סרנים לאותם גופים מוסדיים שרכשו סופה דיזל (רשות שמורות הטבע ודומיהם). יתר על כן מנוע הדיזל שופר והספקו הופחת ל-107 כ"ס לטובת זמינות כוח משופרת – 30 קג"מ ב-2,000 סל"ד. תוספת המומנט והכוח הזמין הפכו את הסופה לרכב ידידותי בהרבה למשתמש וחיוך ראשון הפציע בשבילי ארצנו.
מצוידים באינפורמציה על הרג'קטים הנ"ל החליטו בתעשיות רכב נצרת, ממש עם פרוס המילניום, שהגיע עת השינויים. וכך מצאנו עצמנו עם סופה דיזל דגם 2000 – בה הותקן אומנם אותו מנוע מבית VM – אך בליווי משאבת הזרקה אלקטרונית (מבוקרת מחשב), מערכת קירור מים משופרת, מערכת קירור אוויר (אינטרקולר) מוגדלת ויחס ההעברה החדש, המתוקן (4.10:1) שהפך לסטנדרט, מוצר מדף. יצאנו להתרשם.
כל מה שלא מנוע
לפני שאתייחס לגרעין המבחן – ביצועי המנוע של הסופה החדשה – בואו ונצא למסע תזכורת קצר, נדרוש בשלומם של יתר מנגנוני הרכב ונתרשם מתפקודם.
הסופה, למרות מספר הקילומטרים המצומצם שצברה (13 אלף למען הדיוק), לא מאכזבת את אחיותיה הותיקות ומציגה בפנינו ממש את אותן בעיות, כמו גם יתרונות, של הדגם הקודם.
ההילוכים נכנסים תוך מחאה ויצירת חזית סירוב כפולה – מצד אחד פשוט לא נכנסים למקומם באותה קלות כפי שעושים מרבית כלי השטח האחרים (ובודאי הדיפנדר יריבה המושבע). מצד שני, מפעם לפעם מצאתי עצמי מתקשה באיתור הנקודה המדויקת של ההילוך, מגשש באיזה מבוא סתום ונדרש לנסות שנית – לצלוף. זה מה יש.
הרכב מרגיש לא אחוד – משייט קצת, רוקד קצת, מעצבן קצת. למה כל זה? הרבה בגלל המתלים - Made In Turkey – מה שמוכיח שהטורקים אינם קשוחים רק בהפגנות כוח מול אוהדי כדורגל אנגליים. בסופה שנבחנה מצאנו – כסא אורטופדי מצוין (לא פריט מקורי – תוספת 3000 ש"ח), ואתו צמיגים רחבים R1510 של 'אליאנס' (מסופקים כפריט מקורי), וגם חישוקי מגנזיום קלים – כל התוספות הנ"ל עבדו מצוין בכביש ובשטח – רככו ועדנו ועזרו לשכך את המהמורות. בכביש.
למרות כל התוספות – הסופה מתקרבת לדרגת השיכוך של דיפנדר 90 אך עדיין לא מנצחת. בשטח? עוד פחות מעודד. השיכוך של הסופה בשטח פחות טוב משל הדיפנדר נקודה. הסופה נותרה קשה מידי ולא סלחנית. שגיאה בקריאת דרך וכניסה בעקבות כך לסדרת במפים צפופים – או חריץ לא נימוסי - והסופה פוצחת במחול ריסוק איברים. הסופה גם מאבדת אחיזה – בשל מהלך מתלים קצר – הרבה לפני שהדיפנדר מראה סימני מצוקה. מרווח הגחון של הסופה – האבסולוטי והדינמי יחדיו – נמוכים משל הדיפנדר ובהתאם תכופים יותר מפגשיה עם עצמים בולטים בשטח.
הבלמים בסופה, בכל מגוון סוגי הדרך והנהיגה, נמצאו ראויים לציון – "סביר" – פחות טובים מהיפנים יותר טובים מהדיפנדר. הגה הסופה אינו מתאים לנהיגת שטח – הזרועות המרכזיות שלו חדות ודקות כלהב- טעות נהג עלולה לעלות לו בתזוזת עצמות לא רצויה. גם גלגל ההגה דק מידי לטעמי ואינו נוח לאחיזה (כל יתר ההגאים של רכבי השטח – כולם, אולי למעט הטלקוליין של טאטה, טובים לטעמי מהגה הסופה). הסופה ברזנט (וכזאת בחנתי) מקרקשת ומרעישה יותר, מרוב רכבי השטח שנבחנו על ידי. וסיבה לכך– הברזנט. נכון, בסופה שנבחנה נמצאו הברזנט, חלונותיו ורוכסניו ברמה טובה בהחלט. אך, כל אלו לא עומדים לזכותה כאשר מהירות הנסיעה חולפת את קו 90 הקמ"ש. משם והלאה, במקביל לעלייה במהירות, התחושה בתוך תא הנוסעים הולכת ומדרדרת. אם 100 קמ"ש מזכיר מנהרת רוח הרי 120 קמ"ש מצליח להעניק צווחות, צרחות, יללות, ויברציות, שנראו לאחרונה רק בטייפונים הפוקדים את החוף המזרחי של ארה"ב.
כתוספת לקקפוניה מצטרפים, במהירויות הגבוהות, חלונות הברזנט, הנחבטים כנגד המשקופים. המזגן מרעיש, בעיקר כשהמדחס נדרש למלוא תפוקתו, ואז מתערבבת בצרחת הברזנט גם צווחת המזגן. בחלקה האחורי של הסופה הותקנה, למי שאינו זוכר, מדרגה אחורית. חבל רק שהמנגנון הורכב כך שבמצבה הרגיל המדרגה פתוחה ומסוגלת בנקל – למרות הקפיץ שהותקן בה על מנת שתיסגר כלפי מעלה – להוות מכשול לרכב, בעיקר בגלישת מכשול לאחור. על הקורה האחורית שני פגושים בצורת ירח, שאריות מטופשות מהדגם הצבאי (כיום, כשהצמיג החלופי נמצא על דלת אחורית, בולט יותר מהפגושים, אין בהם כל צורך ולמעשה הם מהווים גורם נוסף שמקטין את 'זווית העזיבה' של הסופה). הגימור בסופה מעולם לא היה הצד החזק שלה וגם בדגם הנוכחי לא עשו מאמץ ניכר לשפר בתחום זה – צירי הדלתות חשופים, רצועות ברזנט מחברות בין הדלתות לצירים, הריתוכים גסים, אין ידיות אחיזה לנוסע מימין הרכב, נזילת דלק קבועה ממכסה מיכל הדלק וחללים מיותרים ברכב נסתמים באמצעות חומרי אטימה – ממש כמו שהשיפוצניק שלנו עשה אחרי שהתגלו סדקים בחדר שהוסיף לביתנו. תאורת הפנים בסופה כוללת שלוש נורות – שתיים צדדיות ניתנות לכוונון ומרכזית…שאינה עובדת.
לסופה לוח מחוונים עשיר הכולל יותר שעוני חיווי ממרבית רכבי השטח המוכרים לי: סל"ד (יתרון גדול על הדיפנדר מתחרהו הישיר), טעינה, לחץ שמן, חום מנוע, דלק ומצב ממסרת. אבל מה עם שעון זמן רגיל? האם הזמן עמד מלכת.
ולחדשות המאוד טובות - לסופה יציבות גדולה מאוד בכל סוגי הסיבובים. גלגלים רחבים, מרכז כובד נמוך (יחסית לדיפנדר וגם לכמה כלי רכב יפניים), מוט מיצב קדמי. גם התצורה הקצרה, אותה בחנו, תרמה במידה מסוימת ליציבות בסיבוב – פחות מנוף לכשכש בזנב. בלימת מנוע בירידות תלולות הוכיחה עצמה, כפי שהכרנו מהדגמים הקודמים, כטובה מאוד. לסופה, בכל הדגמים, ארבע נקודות רתום מצוינות – שתיים מלפנים, שתיים מאחור – המיועדות לחילוץ וגרירה.
מנוע שהוא חגיגה
רכב המבחן שהועמד לרשותי היה מהדגם הקצר, עם חיפוי ברזנט. משקלו העצמי 1740 ק"ג ובתוספת כננת שהורכבה לפגושו הקדמי אני מעריך את משקלו ב-1,800 ק"ג.
הסיבה שאני כה מדקדק בנתוני המשקל פשוטה בתכלית – הסופה אינו רכב קל, אפילו לא הדגם הקצר, ומשום כך ציפיתי שמנוע הדיזל ששודך לו ינהל אותי בעצלתיים, בואכה מדרונות הרי יהודה. טעות גדולה טעיתי.
ברגע שכף רגלי השמאלית שחררה את דוושת המצמד ורעותה סחטה את דוושת הגז הסתבר לי שבנצרת עשו עבודה טובה. טובה מאוד. ראשית חברים מנוע הדיזל הזה "מפרפר" גלגלים בכל הילוך, עד שלישי, ולאו דווקא בפול גז. שנית, איפה ה"בור השחור" האופייני לכל כך הרבה רכבי שטח עם מנועי דיזל (ובוודאי ליריבו הישיר הדיפנדר). נאדה. כלום. לא בור ולא נעליים. הרכב מגיב כמו מנוע בנזין – לא צריך חצי מצמד ו/או גז מטורף. משחררים בניחותא את הדוושות ובכל סל"ד, ללא כל מחאה מצד בוכנותיו, הסופה מנתקת עצמה להרפתקאות מלבבות ומשייטת במהירות 100 קמ"ש בכביש ירושלים, ללא כל מאמץ, בסיבובי מנוע שאינם עולים על 2200 סל"ד. יפה וגם נאה.
המנוע מסתבר לא מכיר את המושג להיחנק ב"משיכת" הילוכים כלפי מעלה וגם לא את "לקפוץ לשמיים" בבלימת מנוע כלפי מטה (למעט "בור" קטן בין ההילוכים שני ושלישי). זהו מנוע חי, פתוח (למרות 13 אלף ק"מ מזעריים שאמורים עדיין להקשות על חגיגת בוכנותיו) נושם מלוא תאי שריפותיו וסעפות יניקותיו ופשוט מסרב להתנהג כאחיו הדיזלים העצלים (O.K למעט הפראדו). בואו ואסבר את אוזנכם במספר נתונים שנאספו במהלך נסיעת המבחן: מנוע הסופה מאפשר ל"משוך" הילוכים, מבלי לדגדג את 'הקו האדום' (5200 סל"ד) ולהקפיץ טלטלים מהמנוע, ומביא את הרכב ל"תאוצות בנזין" בעליל: ראשון עד 40 קמ"ש, שני 65 שלישי 100. מה עוד אבקש. ובכן המהירות הסופית חברים היא ממש לא משהו. העלייה במומנט (30 מול 28) באה על חשבון ההספק (107 מול 118) והסופה ממש לא אוהבת לעלות את ה-120. 130 קמ"ש עם מאמץ עילאי.
במהלך הנסיעה, אם נתעלם מרעשי הברזנטים (ראה עליהם) הרי שהמנוע שקט וידידותי.
יתר על כן, ברגע שהחלטתי לבחון את הרכב בין שבילי הרי יהודה הסתבר לי עד מהרה שהקסם שהושרה עלי בכביש הוא כאין וכאפס מול חווית השטח.
הצמיגים הרחבים ומוט מייצב קדמי שפרו את האחיזה, החישוקים הקלים (לא מקוריים) הוסיפו לתאוצה והקטינו את החבטות ממהמורות השטח, הכסא האורטופדי תרם לתחושת הנוחות אבל, כל אלה ללא המנוע לא היו מגיעים כלל לידי ביטוי. אחרי נסיעה מהירה של כ-30 דקות עצרתי לתצפית על התנועה המזדחלת לכיוון צומת שמשון הרמתי טלפון לידידי ג'וי בירן (אחד מנהגי השטח הטובים בישראל) ולא סתמתי את פי במשך 5 דקות תמימות – "איזה כיף הרכב הזה" ושוב ושוב.
נכון, יש לה לסופה "בור" קטן בין הילוך שני ושלישי, וגם למתלים לא היה מזיק עידון (או שינוי כללי לתצורה הספירלית) עדיין חברים, כל זה לא באמת הצליח לפגום בתאוות הנהיגה ובתענוג הצרוף שהעניקה לי הסופה. כשמנוע הVM- עובד במצב סרק הוא נשמע שונה – פחות אלים, יותר מתון, דיזל עם גלולת הרגעה. אולי בשל כך, ואולי בשל כל סיבה אחרת שבאותו רגע ממש לא ענינה אותי, כשלחצתי את הסופה הקצרה לתת את מה שהיא יודעת המנוע המופלא שלה העביר עוצמה כזאת לגלגלים שתחושת הגב שלי, שהוטח למושב, הזכירה לי את תחושת הנהיגה ברכבי שטח ממונעי בנזין (או פראדו דיזל).
על מנת להעצים את תחושת ההנאה חדרה דרך הברזנטים נהמה, לא גרגור, נהמה צווחנית – פרי התערובת המופלאה של אינטרקולר מוגדל ומשופר – שהדבר הקרוב ביותר אליה היא… נהמתו של מנוע בנזין. שום דבר שמזכיר מנוע דיזל.
לקח עוד קצת זמן והתרגלתי למרווח שבין הילוך שני ושלישי עד כדי כך שגם במהירויות טיול רגילות ושפויות הצלחתי, ללא בעיה מיוחדת, להחליף הילוכים, לשייט בהילוך שלישי ולשמור כל הזמן על מומנט רצוי. אחד הדברים הטובים במערכת העברת הכוח ממנוע עתיר מומנט זה ועד לגלגלים ש…היא פשוט בנויה נכון, כמו שצריך. אין ספק שסרן Dana60 H/D , שהורכב בדגמים החדשים, מרים תרומה מכרעת לשקט התעשייתי – אין חופשים, אין קלאקים – בשחרור מצמד או במכת גז חזקה מתוך מהירות שיוט (מה שכל כך אופייני בדיפנדר) – בקיצור מערכת העברת כוח אחודה ומדויקת.
לסיום פרק הללויה למנוע איני יכול שלא להזכיר שמרבית נסיעת המבחן נערכה עם מזגן פועל במלוא כוחו והרכב, למרות ההתנגדות שהופעלה על מנועו, נשם מלוא ריאותיו, משך ובעט כסייח פרא.
סיכום וסימני שאלה
לסופה החדשה ביצועים מרגשים. בתע"ר נצרת גם הפחיתו מחירים בצורה משמעותית -
100 אלף לברזנט קצר או ארוך (לפני מע"מ) 132 אלף לתא מתכת קצר או ארוך (לפני מע"מ). האם הצירוף של אדרנלין ורכישה זולה (זולה בהרבה מהדיפנדר אך יקרה יותר מטנדרים) מספיק אטרקטיבי מול רשימת סימני השאלה הגדולים? למשוגעים לדבר בוודאי שכן – אפילו מומלץ. למוסדות, חברות טיולים, חקלאים - מסופקני.
בסוגריים
צמיגים תוצרת כחול לבן . הצמיגים הרחבים של אליאנס תורמים רבות לסופה: הם שקטים, נוחים ולא מברצים, אוחזים היטב בכביש, ויעילים למדי בשטח. חסרונותיהם: מרעישים בסיבוב. אחיזתם – בשבילי כורכר כבושים ומהירים ובעליות וירידות תלולות ודרדרתיות –לא הותירה אצלי רושם יוצא דופן.
סופה – מפרט טכני
מנוע
4 צילינדרים, דיזל טורבו אינטרקולר
נפח – 2.5 ליטר
הספק – 107 כ"ס ב-4,000 סל"ד
מומנט – 30 קג"מ ב-2,000 סל"ד
מרכב
בלמים – מאחור תוף ורפידות מלפנים דיסק מאוורר
מתלים – סרן חי קפיצי עלים מלפנים ומאחור.
צמיגים – R1510 (ועוד ארבע אופציות נוספות)
מידות
אורך – 4150 מ"מ קצר
4492 מ"מ ארוך
גובה – 1920 מ"מ
רוחב – 1676 מ"מ
משקל עצמי – 1740-1810 ק"ג דגמי ברזנט ארוך וקצר בהתאמה
כושר מעמס - 540 - 610 ק"ג דגמי ברזנט ארוך וקצר בהתאמה
מיכל דלק – 76 ליטר
שטח
זווית גישה – 40 מעלות
זווית עזיבה – 37 מעלות קצר 26.5 מעלות ארוך
קוטר סיבוב – 10.9 מ'
אין על ג'יפ סופה – הדבר האמיתי !!