בשנת 1987 חזרתי מ"מסע עסקים" באירופה. חברת נאות הכיכר, בה שמשתי באותם ימים כמנהל תפעולי של טיולי השטח לסיני, אפשרה לי לקחת חופש, על מנת להגשים חלום פרטי.
"ספארי הרפתקאות בנגב" קראתי לתוכנית העסקית, שהצגתי בפני מנהלי משרדי נסיעות ועורכי מגזינים לאופנועים. כן אופנועים. בעידן טרום הטרקטורונים ומיעוט מביך של רכבי 4X4, פנייה לציבור אופנועני שטח נראתה לי כבחירה טבעית, נכונה.
שלש כתבות במגזינים, עשרות שיחות טלפון בין-יבשתיות ושלושה חודשים מאוחר יותר הביאו לאילת את פיטר וג'ון, שני רוכבי שטח מנוסים מאנגליה, שהרימו את הכפפה והחליטו להצטרף לקרייזי יזרעאלי למסע ייחודי בנגב. שלושה אופנוע סוזוקי 250X זהים וחדשים לקחו אותנו למסע בלתי נשכח.
חמישה ימים הובלתי אותם בדרכים הכי יפות, הכי נידחות, הכי סוריאליסטיות, של הארץ המגניבה הזאת. הם לא ידעו את נפשם מעוצמת החוויה המוטורית, המדברית.
ביום השישי השתלטה עלי תחושת החמצה. משהו השתבש לי. פיחות כללי נרשם בעוצמת החוויה היומית. איזו עוד אטרקציה נותרה לי בשרוול?
לפנות ערב, הגענו לרכס עשת, שטח האימונים שלי באחת מתקופות הצבא. לפתע נזכרתי בעוצמתו. ידעתי שהוא השפן שחיפשתי, הקלף המנצח. הסתכלתי סביב וחיוך ענקי התפשט מלוא רוחב הקסדה.
בלמתי בפתאומיות את האופנוע, ירדתי בחופזה ועדכנתי אותם בפרטים שזה עתה הגיעו אלי: "ראש המעלה נחסם באופן פתאומי על ידי כוחות סיור של האויב!"
"באמת?!" הם שאלו, רגועים ככל שאופנוענים אנגלים יודעים להיות, מחפשים סימנים של זחיחות דעת במבטי.
"כן" עניתי, מגייס את משאבי הרצינות הכי גדולים שיכולתי לעלות על פני, סומך על חוסר אקלומם, לגבי מיקומו המדויק של הגבול הירדני.
"צריך לפעול מהר", נעצתי בהם מבט אחראי. "אנחנו חייבים לאלתר יציאה חפוזה, דרך תא השטח שמימין – רכס עשת".
"תובילו" הוריתי להם. "אני אשמור על זנב השיירה מאחור".
במהלך שלש השעות הבאות ג'ון ופיטר גילו את טעמה של חוויה טוטאלית. יומיים קודם לימדתי אותם את יסודות הניווט בשטח. עכשיו, גדושי אדרנלין של חיות נרדפות, הם מיישמים אותו בניווט יום ולילה, נעים בתא שטח קשה להתמצאות, עולים וגולשים "נקבים" שמעולם, גם לא במסגרת הסדרות האינטנסיביות של הצבא, לא זכיתי לבא בשעריהם.
ואז בא הירח ואחריו מפגשים עם שועלים וגם צבוע אחד, עצירות להתמצאות, מדורה קטנה לקפה, מוסתרת בגומחת סלע, על מנת שהאויב לא יבחין בנו, ולבסוף גלישה, עוצרת נשימה, לערוצו של נחל ציחור.
"הצלחנו", אני מוריד קסדה וטופח על שכמם – "כל הכבוד".
הם מחייכים אלי, בגאווה בלתי מוסתרת, ובמשנה הרגע, באותה נינוחות בריטית טיפוסית, שואלים – "נותרו עוד כוחות אויב בדרך"?
תגובות אחרונות