מה היא "נהיגה נכונה" בטיול שטח?
נהיגה שתייצר "מוזיקה" כמעט חדגונית ממפלט הרכב. נהיגה שנוסעיה כמעט לא "יחושו" את תמורות הדרך: עליות, ירידות, האטות, פניות. נהיגה הרמונית. זורמת.
איך נשיג את זה? באמצעות צירוף מיטבי של קריאת דרך, והפעלת מכלולי הנהיגה.
נתחיל בכיוון מושכל של "סביבת הנהג" - נתחיל במושב הנהג שאמור לשמש את נהג הרכב באופן שיוכל להפעיל את יתר מכלולי הרכב (בלמים, הגה, הילוכים, מצמד) באופן היעיל ביותר, במהירות הדרושה ובנוחות מרבית.
כיוון המושב - הסטת הכסא כולו והטיית המסעד - יעשה כך שרגלי וידי הנהג ימצאו, בסופו של התהליך, במרחק המתאים מהדוושות וגלגל ההגה. "המרחקים הנכונים" ישמרו על כיפוף מסוים של המרפקים (ידיים) וברכיים (רגליים).
איך עושים זאת? מתחילים בכיוון מושב הנהג. מסיטים אותו קדימה/אחורה עד שמגיעים למצב שבו בעת לחיצת כל כף רגל שמאל על דוושת התמך (אם אין דוושה כזאת לחצו על דוושת המצמד. רכב אוטומטי החסר דוושת תמך? אתרו נקודה כלשהי שם משמאל, ב"קיר האש", נקודה הסמוכה ככל הניתן לקו הדוושות) - בעוד ה"גב התחתון" שלנו "ננעץ" כלפי מסעד המושב - הברך השמאלית לא תינעל אלא תייצר זווית שבין 120-140 מעלות. לא פחות מזה (שאחרת הברך, והרגל כולה, יכופפו יתר על המידה).
עכשיו עוברים לכיוון המרחק הנכון לידיים. מסיטים את מסעד המושב קדימה אחורה ובו זמנית שולחים את שתי הידיים קדימה, צמודות זו לזו, לכיוון חלקו העליון של גלגל ההגה. המצב הרצוי הוא ששורשי כפות הידיים ייגעו ב"שעה 12" של גלגל ההגה. קדימה מידי? אחורה מידי? ממשיכים בכיוונים.
לעיתים תא הנהג מתוכנן כך שהכיוון לרגליים מושלם ואילו כל ניסיון להניח את כפות הידיים בתנוחתם הנכונה נידון לכישלון ו/או לתנוחה לא טבעית של מסעד המושב. במיקרה כזה לא תיוותר ברירה בפניכם אלא לוותר קצת על שלמות כיוון זווית רגל שמאל ולהסיט את המושב מעט יותר קדימה/אחורה מהנדרש על מנת לפצות על התכנון הלקוי (תופעה זאת יכולה גם להתעורר אצל מוטציות אנושיות ללא מתאם מתקבל על הדעת בין אורך הידיים לרגליים...).
כיוון מראות - הנו חלק חשוב בארגון סביבת הנהג.
הכיוון צריך להיעשות כך שבעת הסטת הראש ימינה, או שמאלה, יש לראות חלק קטן מהרכב בלבד (באם אפשר, וניתן להתרגל, עדיף לא לראות בכלל ובכך להגדיל את משפך הבטיחות). בעת הצורך ניתן לכוון בשטח את המראות לכיוון הגלגל/ים, או הגג ובכך להבין טוב יותר היכן אתם נמצאים ביחס למכשולי/ניתובי השביל (מראות לגלגלים) מכשולי על/ענפי עצים (מראות לכיוון הגג).

דוושת התאוצה - במהלך טיול השטח תילחץ על פי הנדרש – מעט ככל הניתן ועד כמה שאפשר במידה קבועה.
מהירות הנסיעה בטיולי שטח לא אמורה לעבור מהירות 50-60 קמ"ש וגם זה בשבילים כבושים, פתוחים ורחבים. מרבית הזמן תמצאו עצמכם נוסעים בשבילי טיול "רגילים" במהירויות שינועו בין 10-40 קמ"ש. ברור שבעליה "נוסיף גז" ובירידה נגרע אך כל עוד האלמנטים של הנסיעה אינם בעייתיים דוושת התאוצה אמורה להילחץ באופן די אחיד ובמידה זעומה (למתקשים - דמיינו בקרת שיוט למהירות של 30 קמ"ש).

בלמים - השימוש בבלמים ברכב השטח צריך להזכיר - לחלקכם לפחות - את העדינות שאפיינה את החיזור הראשוני שלכם אחרי בני/בנות זוגכם. עדין, חלק, ללא לחיצה או סחיטה דרמטית. אם תרצו חשבו על מנתח עיניים העובד באופן מיקרו כירורגי עם ציוד הניתוח שלו. לא "מתנפלים" על הבלמים, לא "מפמפמים" אותם – כל שאתם אמורים לעשות הוא להפעיל עליהם לחץ פיזי מתון והדרגתי - לחיצה עדינה, מתמשכת עד לנקודה הרצויה (פעולת "הפמפום", האסורה בשטח, עוזרת בהאטת הרכב בכבישים בעלי מקדמי אחיזה גרועים, או שונים. גם אז נדרש ידע איך לעשותה נכון. כמו כן היא מוגבלת לכלי רכב ללא מערכת ABS).
את מנגנון ה-ABS - בכלי רכב בהם מותקנת מערכת כזו - מומלץ לנתק לקראת הגעה לירידות בעייתיות (ראו שם). עד אז השאירו את המנגנון מחובר.
הבלמים ישמשו אתכם לשלש מטרות: הראשונה, העיקרית שבהן - האטה רגעית - לטווח קצר/זמן קצר בגין מהירות הגעה גדולה מידי למכשול/פנייה.
השנייה, עזרה נוספת בהאטת הרכב הנעשית כבר באמצעות ההילוכים (ראו מייד) ואז קיימת אפשרות שתדרשו לשימוש ממושך בהם. השלישית, קשורה גם היא להילוכים, עזרה בהאטת רכב הנמצא בתנועה במדרון ארוך ונע במהירות גבוהה יתר על המידה וזאת עוד טרם החלה בלימתו באמצעות ההילוכים. לשם מה נזקקים כאן לעזרת הבלמים בטרם ישולבו ההילוכים הנמוכים? על מנת לאפשר האטה נוספת של הרכב שמהירותו גבוהה מידי - מהירות שאיננה מאפשרת הורדה מיידית של הילוכים שאחרת עלולים גלגלי הרכב "להינעל" ולגרום להחלקתו.

הילוכים - כלי רכב אוטומטיים יעשו טוב אם לנסיעה רגועה בקרקע בעלת גוון טרשי (על קרקעות אחרות וטכניקות הנהיגה בהן ארחיב במאמרים הבאים) ייסעו במצב ראשוני של ידית הילוכים ב-D כאשר מתג O/D OFF במצב מופעל. באופן כזה תיבת ההילוכים תאפשר לרכב לעלות הילוכים עד אחד לפני האחרון - אחד נמוך יותר מההילוך הגבוה ביותר. הסיבה? מהירות הנסיעה שלכם בשטח ממילא אינה אמורה לעלות על 60 קמ"ש ומכאן שאין כל סיבה לאפשר לרכב להגיע להילוך האחרון. נסיעה בהילוך אחד נמוך יותר, בתור המצב הקבוע לנסיעה בקרקע טרשית - זו המהווה את המצע העיקרי לטיולי 4X4 – תיגרום לבלאי מכני מופחת וזמינות מומנט מוגדלת.
טוב יעשו בעלי תיבת הילוכים אוטומטית אם יוסיפו ויזכרו שהתיבה שלהם מאפשרת גם הפעלה ידנית - וזו פעמים רבות מומלצת ביותר. התיבה האוטומטית איננה "קופסא שחורה" שאין לגעת בה אלא לראותה בלבד… התיבה האוטומטית אמורה להקל על תפעול הרכב אך בהחלט "מותר", לעתים רבות אפילו מומלץ ורצוי, להסיט את ידית ההילוכים מקבעון ה-D ולגרום לה לשנות הילוכים, לאו דווקא על פי "רוח" הבורר האוטומטי, האלקטרוני.
דוגמאות ליתרון הפעלה ידנית בתיבה אוטומטית? בירידה הורידו הילוך, או שניים, שהרי התיבה לא יודעת לעשות זאת לבד (תיבת ההילוכים האוטומטית מורידה הילוכים רק כשמהירות הגלגלים יורדת -כמו ברמזור. בנסיעה במורד מהירות הגלגלים לא יורדת. להפך היא עולה...). מייד בגמר הירידה חיזרו למצב הרגיל. כך גם תעשו בגישה לפניה חדה, או במהלך עליה –הורדת ההילוך תעשה טוב למכלולי הרכב, לזרימתו ותמנע את הצורך ב"קיקדאון" מטופש.
בעלי תיבה אוטומטית עם בורר ידני (טיפטרוניקס/סטפטרוניקס ויתר שמות שנתנו למצב זה) ייסעו בשטח במצב D ויעבירו למצב ידני כל אימת שהם מגיעים לעלייה או ירידה.
כלי רכב בעלי תיבה ידנית ינהגו על פי הכלל הבא: בשטח נוהגים בדרך כלל בהילוך אחד, לפעמים שניים, גבוה יותר מכפי שאתם נוהגים באותה מהירות בכביש! למה? כי בכביש חולפים מהר ככל הניתן את שרשרת ההילוכים הנמוכים - מאיצים דרכם - על מנת להגיע להילוך הגבוה ביותר ולקבע את מהירות השיוט המתאימה לכביש. ז"א הילוך שני, שלישי ורביעי, חולפים להם ביעף - על מנת להתייצב מהר ככל הניתן על 100-120 קמ"ש. יוצא מכך שמחוג המהירות יצביע על 20 קמ"ש כשידית ההילוכים תמצא, בדרך כלל, בהילוך ראשון ועל 40-50 קמ"ש כשאתם בהילוך שני.
מהי מהירות השיוט הנכונה לנהג טיולי השטח? כבר אמרנו, בערך 20-40 קמ"ש. מסתבר שבמהירות שיוט כזו - המגובה בעקרון הפעלת דוושת התאוצה בשטח הקובע כזכור: "מעט ככל הניתן ועד כמה שאפשר במידה קבועה" - ניתן בנקל, כל עוד הטופוגרפיה מישורית, לנסוע במהירות 20 קמ"ש בהילוך שני ובמהירות 40 קמ"ש בהילוך שלישי לעתים גם רביעי (תלוי בסוג הרכב). קסמים של שטח? לא ולא. אם תחליטו לבדוק את מהירות השיוט החדשה בנסיעה בכביש מישורי תראו, שבדיוק כמו בשטח, ואולי אפילו ביתר קלות, אתם מסוגלים להתנהל בקטעי אספלט מישוריים במהירויות של 40-50 קמ"ש כשידית ההילוכים מצביעה על הילוך שלישי-רביעי.
מדוע כל כך חשוב אם כן להשתדל ולנסוע בשטח בהילוכים הגבוהים ביותר האפשריים? למה לא לנסוע בשטח במהירות 20 קמ"ש בהילוך ראשון (כמו בכביש) ו-40 קמ"ש בהילוך שני (כמו בכביש)?
כמה סיבות טובות לכך: ראשית, הנסיעה נינוחה יותר - מהמורות שיקפיצו את כף רגליכם על דוושת הגז ויגרמו ללחיצתה הלא מתוכננת יטלטלו את הרכב פחות ב-1,400 סל"ד (50 קמ"ש בהילוך רביעי) מאשר ב-3,000 סל"ד (50 קמ"ש בהילוך שני). שנית, בגלל הסל"ד הנמוך קטן הבלאי - טוב לכיס ולהקטנת זמן המוסכים. שלישית, הרעש הסביבתי גם הוא קטן (זניח לבוגרי השריון אך בהחלט ישים למוזיקאים משופרי אוזניים). רביעי ואחרון - תצרוכת הדלק נהיית לפתע ידידותית עד מאוד.
שוב יודגש כאן, שהנסיעה בשטח תהיה בהילוך הגבוה ביותר האפשרי. לעיתים ההילוך הגבוה ביותר האפשרי ו/או הנחוץ הוא הילוך ראשון, אולי אפילו ביחס העברה נמוך. בכל מקרה חשוב להקפיד לא להתלהב יתר על המידה ולעלות להילוך גבוה מידי שיגרום למנוע להשתנק ולהיחנק. במקרה כזה הנזק למנוע, בגין עומס על מסביו, יהיה גדול הרבה יותר מאשר נסיעה בהילוך נמוך עם הרבה סל"ד.
אתם לא כל כך בפוקוס עם ההילוכים? העזרו בכלל הבא – חפשו בספר הרכב באיזה סל"ד הוא מגיע לשיא המומנט שלו והקפידו, במהלך הנסיעה בשטח, לא לגלוש מתחת לקו זה ביותר מ-400-500 סל"ד.
לסיום נזכיר שוב את יחסי הגומלין בין האטה בשטח באמצעות בלמים והילוכים. האטה באמצעות הילוכים תעשה כל אימת שאתם נדרשים להאטה לטווח ארוך/זמן ממושך. ברכב אוטומטי תמצאו שהורדת ההילוך הנדרשת תהייה בדרך כלל עד הילוך ראשון. ברכב ידני ייתכן שהילוך שני יספיק. כך או כך, במידה והאטת ההילוכים אינה מספקת זה הזמן לשלב גם את עזרת הבלמים (לאט. ברגישות).

הגה - את ההגה ברכב השטח יש לאחוז בשתי ידיים. תגידו: "מה חדש הרי אלו גם ההוראות לגבי הכביש"? נכון אך כמה מכם מקפידים עליהן? בשטח תקפידו. נדרש שינוי כיוון מהיר? טוב לו לנהג ששתי ידיו אוחזות בהגה. גלגל הרכב נחבט בסלע גדול המשתדל להפנותו בחדות מהמסלול? טוב לו לנהג השטח וגו'… אם כבר בענייני אחיזה עסקינן טוב יעשה נהג רכב השטח אם יתרגל להוציא את אגודליו אל מחוץ לחישורי ההגה –במידה וההגה "מתרגז" ומשתחרר מאחיזת ידיכם סיבובו המהיר והפתאומי עלול לחבוט את אחד החישורים כנגד אגודלכם. היי זה כואב.
ההגה הוא גם אותו אביזר בטיחותי ממדרגה ראשונה שכאשר כלו כל הקיצים יצליח - במידה ומאחוריו יושב נהג קר רוח ומיומן - להוציא אתכם מצרות לא מתוכננות (על עבודת ההגה באלמנטים בעייתיים ראו הרחבה בפרקים הבאים).

מצמד - "בבת עינם" של בעלי הרכב הידני. משמש ל: תחילת תנועה, החלפת הילוך, עצירה. לעיתים, תוך הכרת המגבלות ניתן להשתמש לזמן קצר ב"חצי מצמד": שימור כוח מנוע למניעת הורדת הילוך ואובדן מומנטום, סל"ד קבוע בחציית מעברי מים, זינוק בעליה (מנועי דיזל). בשפת מדרגה, כשצריך לזחול אותה במהירות "אפס" מומלץ לגלוש ללא בלימת מנוע - ז"א עם מצמד לחוץ – רק על כוח הבלמים. אחרת? המנוע ידמים בגלל המהירות האיטית, או לחילופין הרכב "יזנק" את המדרגה במהירות לא סבירה. מנעו מכף רגלכם להישען על דוושת המצמד. גם השענות קלה תגרום לאורך זמן לשחיקת רפידות המצמד וקיצור תוחלת חייו. יתר על כן בירידות בעייתיות (ראו עליהן באחד הפרקים הבאים), עלול ניתור פתאומי של הרכב לגרום לכף הרגל, ששהתה באופן אקראי על דוושת המצמד, ללחוץ אותה עד קצה מהלכה ולבטל את בלימת המנוע. מה יקרה אחר כך? הנהג המבוהל יחזיר את כף רגלו בבת אחת למעלה ובעשותו כך גדולים הסיכויים ל"חגיגה" - נעילת גלגלים, החלקתם וכל המרעין בישא הקשורים בכך. הכל בגלל מצמד קטן.

***
פירמידת הנהיגה הנכונה כוללת כאמור את קריאת הדרך והשימוש המושכל בכל אחד מאבני המסד שלה (מושב, מראות, דוושת תאוצה, הגה, בלמים, הילוכים, מצמד).

אם תקפידו לעשות כל זאת ב"זרימה" - אותה מילה מופלאה שנגנבה בעזות מצח שכזאת מהלקסיקון הפרטי שלי על ידי "רוחנים" הודים - אין ספק שאתם, ואתכם כל מי שנמצא בתא הנוסעים, עולים על "דרך המלך".