בשבע מתוך עשר השנים האחרונות חקרתי את מלחמת יום הכיפורים. מלחמה שהסתיימה בחלוף עשרים יממות.
מאות ספרים נכתבו על מפץ אוקטובר 73. בתוכם גם שלושה שלי.
בשלוש השנים האחרונות התעמקתי במבצע שלום הגליל. הממעיטים גורסים ש"המבצע" הסתיים בשבוע האחרון של ספטמבר 1982. כמאה ימים אחרי שהחל. אחרים טוענים שהסתיים ביוני 1985. יש האומרים שרק במאי 2000.
על תקופת מאה הימים של "המבצע" נכתבו פחות מעשרים ספרים.
על כל שמונה־עשרה השנים – פחות משלושים.
מה גרם למבצע שלום הגליל להצטנף ולהידחק אל שולי התודעה ולהתכווץ בקרן הזווית של השיח הציבורי?
זאת בדיוק היתה השאלה שדחפה אותי לשבור את תקרת הזכוכית הפרטית שלי – מלחמת יום הכיפורים – ולצאת לחפש תשובה בסביבה מחקרית לא מוכרת.
זה היה מסע מרגש.
מלחמה שלא נטלתי בה חלק. מלחמה שלא הכרתי. מלחמה שבכוחם של שברי מידע שזלגו לתודעתי הטלתי ספק בעצם נחיצותה.
כשנטלתי על עצמי את המשימה לכתוב ספר על מבצע שלום הגליל, שיחלחל ויגיע אל השיח הציבורי, הבנתי היטב כמה קשה יהיה לכתוב אותו בנוסח האפי שבו תוארו מלחמות העבר. מרבית חומרי הדרמה העסיסיים נעדרו משלום הגליל. לא הופתענו כפי שהופתענו במלחמת יום הכיפורים. לא הרגשנו איום קיומי כמו במלחמות העצמאות, ששת הימים ויום הכיפורים. לא עמדנו מעטים מול רבים. עם מה נותרנו? – מלחמת לוקסוס עם לא מעט סימני שאלה נוקבים על "צדקת הדרך".
האם אפשר לרקוח מה"אין" הזה סיפור מלחמה מרתק? מרגש?
ריבוי פרטים הוא חוט השידרה של המחקר. אלא שבניגוד למחקר השכיח, המיועד להתקבץ אל מדפי האקדמיה כאסופת ראיונות ותחקירים כאן, כמו בספריי הקודמים, הייתי אמור להנגיש את החומרים שהושמעו באוזניי לקהל הרחב. לכם. ומכיוון שהמשימה היה לרקוח סיפור, והואיל וריבוי פרטים הוא אויבה של הסיפורת, נאלצתי לוותר על ראיונות עם רבים מן הלוחמים, ואצל אלה שבכל זאת נקבצו ובאו להתראיין במרפסת ביתי נדרשתי, בשם הקצב והמתח וההתרגשות, שהם ליבת סיפור המלחמה, לקצוץ ולחתוך, לצמצם ולאייד, סיפורים שסופרו לי בהתרגשות גדולה.
ועשיתי זאת בכאב. אבל גם בידיעה שאין דרך אחרת.
170 מרואיינים שפכו את ליבם ותובנותיהם בפניי. באמצעותם נזכרתי שמלחמה היא מלחמה. היא מלחמה. יהיה שמה אשר יהיה. יהיו הניתוחים המלומדים הקשורים בה אשר יהיו.
מלחמה היא פקעת של אלימות שקשה לתאר במילים. ולוחמי חטיבה 500 המורחבת, גיבורי "אנחנו על השחור", הישירו מבטם אל המלחמה, ואל המוות שהוא חלק בלתי נפרד ממנה, וחזרו צרובים בריחות האופייניים לה. ובמראות. ובקולות.
ואותם לוחמים שחירפו את נפשם, חזרו הביתה, וגילו שהיו שותפים למה שנתפס בעיני רבים כאירוע לא הכרחי. ובכלל חבל שהיה. ולא נשמע קולם.
ובדיוק בגלל כל אלה המשימה הפעם היתה מאתגרת יותר. מטלטלת יותר. ואולי גם חשובה יותר. שהרי זאת היא "שלום הגליל" – המלחמה שנשכחה.
***
לרכישה: ברשתות 'צומת ספרים ו'סטימצקי' ובחנויות הפרטיות בכל רחבי הארץ.
אבירם רציתי להודות לך בשמי ובשם חברי הלוחמים מגדוד הצנחנים שלחם עם חטיבה 500 במלחמת לבנון.
העבודה שלך מדויקת והחזירה אותנו אל שדה הקרב
כמובן שהיום ממרחק השנים וקריאת הספר הבנתי את התמונה המלאה.
ישר כוח
השתתפתי השבוע בסיור בגולן איתך ועם חברי הצנחנים על סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים.
למרות שהיתי נער באותה תקופה אבל חויתי את הקרבות והקרבנות דרך היותי חבר קיבץ בית השיטה.
השכלתי וזכיתי להיות ביום זה ולשמוע את הקורות על חטיבה 188 ישר כוח.